מיתוג אישי זה לא ריקוד בטיקטוק –
זה לדעת למי יש לך לתת ערך.
“אני לא מתכוון לרקוד בטיקטוק.”
כמעט תמיד כשאני שומע את המשפט הזה בשיחה על מיתוג אישי, אני יודע שלא באמת על טיקטוק אנחנו מדברים (מה גם שמזמן אנשים לא רק רוקדים בטיקטוק).
הבעיה האמיתית:
זה לא על טיקטוק – זה על עצמך.
בפועל, מה שאנשים אומרים לי הוא: לא נוח לי בעור של עצמי.
הם ביקורתיים כלפי עצמם, עסוקים בלדמיין איך ייראו בעיני אחרים, ומאפשרים למחשבות שליליות להכתיב את העתיד של התוכן שלהם.
כשזה המצב, הפוקוס עובר פנימה:
- מה יחשבו עליי?
- איך אני אראה?
- איזו תדמית אשדר?
אבל מיתוג אישי אמיתי הוא לא במה שאתה חושב על עצמך, אלא במה שאתה מעניק לאחרים. השאלה הנכונה היא לא “איך אני נראה?”, אלא “במה אני רלוונטי ובמה אני יכול לעזור?”.
כשאין סיפור – אין קהל.
כשאנחנו שמים את עצמנו במרכז, אנחנו עסוקים יותר בתמורה שנקבל: מחמאות או ביקורת, שיתופים או שקט.
אבל ככה לא בונים קהל.
מובילי דעת קהל אמיתיים, מפוליטיקאים ועד מותגים, יודעים שאם הם עצמם הם הסיפור, אז אין באמת סיפור. וכשאין סיפור – אין קהל, לא משנה כמה התוכן יהיה מדויק או מלוטש.
הערך נמצא דווקא במה שחסר לך.
הטעות השנייה היא מניעת ערך דרך נתינה.
דווקא מה שהכי חסר לנו: ביטחון, אמונה, תחושת ערך – זה מה שהכי חשוב להעניק לאחרים. זה מה שחסר לכולנו, בצורה זו או אחרת.
כשאנחנו נותנים את זה, אנחנו מקבלים בחזרה הרבה יותר. אם זה לא קורה כך – זה פשוט לא קורה.
מי שמספר סיפור אישי לא עושה זאת כדי להוכיח את עצמו, אלא כדי לתת לאחרים את מה שהוא עצמו היה זקוק לו בדרך.
הקסם של מיתוג אישי אמיתי: אותנטיות.
כשאתה מפסיק להילחם עם איך שאתה נראה ומתחיל לשים את האנרגיה במה יש לך לתת:
המצלמה כבר לא מאיימת,
המקלדת כבר לא דורשת שלמות,
ומספר הלייקים כבר לא מגדיר הצלחה.
זה הרגע שבו נוצרת אותנטיות, והאותנטיות היא החלון שדרכו אנשים יכולים להתרגש, ללמוד ולהתחבר אליך באמת.
“מיתוג אישי אמיתי מתחיל כשאתה מפסיק לשאול איך אתה נראה – ומתחיל לשאול במה אתה יכול לעזור.”
סיכום:
לא חגיגה עצמית –
חגיגה משותפת.
מיתוג אישי הוא לא חגיגה עצמית מול מצלמה. הוא הזדמנות לחגוג עם אחרים את הערך שאנחנו מביאים למי שזה באמת רלוונטי עבורו.
ומי שלא מבין את זה? נשאר לבד עם המחשבות שלו: צודק, נמנע, ובודד.
בואו להגיב בלינקדאין
