לספר סיפור בעידן של היום,
בו כולנו נמצאים בהפרעת קשב קולקטיבית, דורש מכל אחד ואחת מאיתנו לקחת בעלות על הסיפור:

• על הסיפור שלנו: הדרך שאנחנו צועדים בה כדי להגשים רעיון;

• על הסיפור שאנחנו נפרדים ממנו לטובת הקהל שלנו;

• ועל הסוף הטוב (יותר) ששני הצדדים, אנחנו והקהל שלנו, מחכים ורתומים להגשים.

כן, שני הצדדים. לא רק “קהל היעד השיווקי”.
כי סטוריטלינג אמיתי הוא מערכת יחסים, לא מונולוג.

למה אנחנו מאבדים את הקהל שלנו

הניתוק בין מספר הסיפור (בעל העסק, המנהיג, המרצה, או אפילו החבר בארוחת הערב) לבין הקהל שלו – קורה כי רבים שוכחים דבר פשוט:
אנחנו בכלל לא הסיפור.

וזה קורה כי…

🤬 אנחנו מדברים אל במקום לשוחח עם;
🤬 אנחנו אומרים מה לעשות במקום להראות מה עבד לנו;
🤬 אנחנו מחפשים חברים לפי משקל, במקום חיבורים אמיתיים;
🤬 אנחנו בורחים אל המיתוג הוויזואלי במקום אל החוויה הרגשית;
🤬 אנחנו מחפשים קיצורי דרך, במקום להבין שהדרך היא הסיפור;
🤬 ואנחנו רוצים את החותמת של החשיפה, בלי לעבור דרך החושפנות והפגיעות.

וכשזה קורה, אנחנו מפסיקים לגעת.
כי בלי אמת – אין חיבור.
ובלי חיבור – אין סיפור.

הסוף הטוב מתחיל בך

רבים מאיתנו שוכחים מהו בכלל “הסוף הטוב” שאנחנו מציעים,
ומה הערך שהקהל שלנו אמור למצוא בדרך לשם.

אבל לפני שאנחנו בונים את הסוף הטוב עבור אחרים,
אנחנו צריכים להסתכל רגע אחורה –
ולהודות בעצמנו על הסופים הטובים שכבר הגשמנו.

כי בכל שלב בדרך שלנו, תמיד יש מישהו שנמצא שניים־שלושה צעדים מאחור.
והיכולת לראות את הדרך שלך לא כ”מסע יחסי ציבור” אלא כ”מסע השראה” – היא זו שבונה את האמון.

“אנחנו בכלל לא הסיפור.
אנחנו רק מי שבחר לספר אותו כדי שאחרים יוכלו למצוא את שלהם.”

הסוד: לדעת בעבור מה הקהל מגיע

אני מקיים עשרות שיחות בכל חודש עם יזמים, חברות ומנהיגים עסקיים.
וברוב השיחות אני שומע את הצורך העז, כמעט כפייתי, בקהל.
אבל במעט מאוד מהן אני שומע תשובה לשאלה הפשוטה:
בעבור מה הקהל הזה אמור להגיע בכלל?

זו לא שאלה שיווקית.
זו שאלה זהותית.

כי כשאין תשובה עליה – נוצרת “פרסונה”:
דמות חיצונית שמפרידה בינינו לבין הקהל.
היא מגנה עלינו מפגיעות, אבל גם מונעת מאיתנו את מה שבשבילו התחלנו –
השראה. הובלה. השפעה.

סטוריטלינג הוא לא עליך – הוא על ה”למה המשותף”

סטוריטלינג הוא לא מונולוג מתוחכם.
זו אסטרטגיה של “למה משותף” –

• למה זה חשוב לי,

• ולמה זה אמור לעניין אתכם.

כששני הצדדים חולקים את ה”למה”,
הסיפור הופך לשיח,
והקהל הופך לקהילה.

כי אם אין “למה” משותף – אין סיפור.
ואיפה שאין סיפור – אין קהל.

בואו להגיב בלינקדאין | באינסטגרם | בפייסבוק