זהו הפרק שישראל הכי זקוקה, מבית ומבחוץ, בעורף והחזית, יותר מכל זמן בהיסטוריה של המדינה – ל ה נ ה ג ה.
הנהגה אמיצה.
הנהגה אחראית.
הנהגה שקולה.
הנהגה מתפקדת.
הנהגה צנועה.
הנהגה שבאה מהלב.
ובינתיים, כל העם הזה הפך למנהיג שכזה ביום אחד, מתוך שבר גדול,
בתוך הבית עם הילדים והאזעקות,
בתוך המדרגות והדלתות של השכנים,
בתוך פורומים וקבוצות עסקיות, אזרחיות, טיפוליות, לוגיסטיות.
בחזית ובעורף, יצרנו בין-רגע לב אחד, שמייצר חץ קולקטיבי של
ק ד י מ ה.
קדימה להסתער.
קדימנ לנהל.
קדימה להושיט יד.
קדימה להוביל ביד רמה ובזרוע נטויה.
כולם.
הנפש חבוטה מאלימות, הנשמה זועקת את חרדתה, הלב דואב מאבל ששום בן-אנוש לא צריך לחוות, אבל העיניים פקוחות לרווחה, ויש המון אנשים שמתמקדים בדיוק בדבר הזה עכשיו:
ר ו ו ח ה
אויר לנשימה
למצוא מחדש את המקום
שבו אפשר להתחיל – להרוויח את עצמנו, מחדש.
החברה הישראלית מרוויחה בימים אלה את מנהיגיה הטובים, האמיצים, הנחושים, האחראיים והאנושיים ביותר. בעורף ובחזית, לא היה שום תסריט בלהות שיכול היה להדביק אותנו סביב מנהיגים חדשים, מובילי דרך אמיתיים, אנשי חזון מרגשים, כפי שהימים הנוראיים האחרונים מלמדים אותנו בענווה. לא נשכח את זה ביום שאחרי.
עבורי, כמו כולנו, התחושות קשות מנשוא. התחושה הקולקטיבית היא שגם כשאתה רוצה להרים את עצמך במעט על הרגליים, הרוח הפנימית דוחפת אותך מטה ומבקשת עוד כמה רגעים של בכי ושל צער, ושהאנשים מסביב עוד עסוקים בלהחזיק את הראש ולסרב לעכל שזה אכן קרה לנו.
ולכן, אני לא מביא איתי בשורות גדולות, מלבד שלוש נקודות קטנות, שעוזרות לי מאד לעבור את התקופה הזו בקצת יותר יציבות, ואני מקווה שזה יביא במעט נחמה לשבר הגדול שאנחנו מצויים בו:
- זה האמ-אמא של ה”מאני-טיים” של כל אחד ואחת מאיתנו – להיות Walk-The-Talk של המסרים שיוצאים לנו מהפה, בשגרה, בפריווילגיה של שפע ונוחות ורגיעה, ושל שגרה שבה לפני דקה הרשינו לעצמנו לדבר במושגים של מלחמת אחים. זה הזמן להפסיק את המנטרות הריקות וזה הזמן להפסיק להגיד מה לעשות, ויותר להתמקד בלהראות על עצמכם – מה עובד לכם. מילים אלה נכתבות מתוך יראת כבוד לסעיף הזה, גם על עצמי;
- בעסקים, כמו בחיים עצמם, יש לנו שתי אפשרויות. שתיהן טובות, אבל חשוב לזכור ששתיהן *אפשרויות*, ובכל סיטואציה שהיא, מקורונה ועד אנשי שטן, מטלפון מהבנק ועד בעל דירה חסר לב – יש לנו את האפשרות *לבחור* – האם אנחנו מושיטי יד, או פושטי יד. זה לא משנה מה אתם יכולים לעשות, עדיף להיות בצד שעושה, ולא בצד שמבקש שיעשו עבורו. בכל סיטואציה. ב-כ-ל סיטואציה. בימים אלה אני מקדם את @הפורום למנהיגות עסקית מתוך מטרה לסייע לעורף הכלכלי של מדינת ישראל וההיענות מדהימה (מוזמנים גם להשאיר פרטים).
ולרגעים, בזכות העשייה הזו, אני זוכר שיש לי הרבה יותר כוח ממה שאני ממהר להקטין, ושיש כבר בתוכי את הידע, הניסיון והכלים – להתמודד עם מה שמגיע לפתחי. זכרו את זה גם.
- לא להיות לבד. דיברתי על זה בהרחבה שהמשבר התודעתי שהקורונה זימנה לנו היה ש”קירבה זה האויב”, לא משנה אם מסיבות של וירוס מסתורי או מסיבות של “אנחנו והם” שהתלהם מאז במרחב הציבורי. ההבנה ש”יחד הוא בכלל הפתרון” היא דרך חיים עבורי. בשגרה ובחירום, תמיד אני יודע מהי הכתובת, האישית, המקצועית, הקבוצתית – שאליה אני יכול לפנות, בין אם לעזרה ולהתייעצות, ובין אם אני המבקש או אני המעניק. ברגע שאנחנו יחד, בין אם בחזית הלחימה או בחמ”לים העסקיים שנפתחים בימים אלה, הניצחון הוא כבר עובדה שקורית כעת.
לימים טובים יותר.
שנביא בעצמנו ימים טובים יותר.
דוד אלהרר | סטוריטלר ואסטרטג עסקי
