“עוד עסק” או מותג אנושי משפיע, מוביל ורווחי?

מתי עסק הוא לא רק “עוד” עסק, 

אלא “מותג אנושי” משפיע, מוביל ורווחי בתחומו?

אנחנו מפסיקים להסתתר מאחורי לוגו וסלוגיין, גם אם לעיתים הוצאנו על זה הון עתק בשלבים מאד מיותרים, רק כדי לא להתמודד עם לקיחת בעלות על הסיפור שלנו. מה הכוונה לקיחת בעלות? זה אומר ש*אנחנו* הפרזנטור של ההבטחה השיווקית שלנו, ולא הלוגו שלנו. פנים ואנשים,  במקום צבעים ומסרים מפולפלים. 

אנחנו מבינים שרוב הקשיים שיש לנו עם חשיפה, יצירת חברים חדשים, יצירת מעגלי נטוורקינג – הם אלה שהיו הגורם המפריע, המעכב והמכשיל ביותר להתפתחות של העסק (יותר מכל דבר אחר), במיוחד בעסקים קטנים ובינוניים, שבהם ההתפתחות האישית שלנו מוקרנת על ההתפתחות של העסק.

לבד זה לא אפשרי. לא משנה כמה אנחנו סוליסטים, פרפקציונריים, או חדורי מטרה – הארבעה קירות שמקיפים אותך במשרד או בבית לא יעזרו לנו להפיץ את הסיפור שלנו הלאה, לא יפתחו הזדמנויות לשיתופי פעולה ולפתיחת דלתות, ולא יהדהדו איתנו את הרעיונות והמחשבות שמתחוללים לנו בראש עד לרמה של פגיעה בתפקוד בעסק. בנוסף,  לא משנה איזו אוטומציה “אנושית” הינדסנו עבור הלקוחות שלנו,  הם עדיין יבחרו בבנאדם לפני המוצר, ולפעמים יותר מהמוצר עצמו (בטח שמדובר בכסף גדול).

אנחנו קודם כל הערך שאנחנו מעניקים ולא המוצר או הפתרון שאנחנו מקדמים. בדיוק כמו שיש לנו את סט הערכים והעקרונות שלנו הרבה לפני שאנחנו ממלאים תפקיד עבור תועלת של מישהו אחר (גם אם זה הבוס, גם אם זה קשר דם). ובחיים, כמו בעסקים, אם נעריך את עצמנו רק על פי מה שאנחנו יכולים לעשות ולא על פי מה שאנחנו באמת רוצים / יודעים / מעדיפים להעניק – נמצא את עצמנו כל הזמן בחוסר סיפוק שרק יכשיל את הקשרים שאנחנו מנסים לרקום סביבנו. 

אנחנו מבינים שבעידן של היום, שבו כולם צועקים לנו מהפיד – תבחרו בי, תקשיבו לי, תקנו ממני, רק אני יודע – הדרך היחידה לזמן קשב מקהל היעד שלנו היא באמצעות הענקת ערך. ויש סיבה למה המילה “ערך” קשורה גם להערכה העצמית שלנו, וגם לשווי הכספי שבו אנחנו מתמחרים את עצמנו (כמה אני שווה / ראוי בעיני עצמי = בכמה אני מתמחר את עצמי לעולם). אז אם אנחנו לא נהיה הראשונים שנכיר בערך שאנחנו מעניקים, אז עבור קהל היעד שלנו – אנחנו חסרי ערך (או שנמשיך לרדוף אחרי השקל. אותו דבר).

ברגע שאנחנו מכירים בערך שלנו ומובילים קהל סביבו – אנחנו לא באמת זקוקים לקופירייטר. אל תעלבו כל כותבי התוכן והקופירייטרים, כי אני בעצמי איש המילה הכתובה ובא מעולם השיווק והדיגיטל והתוכן בכל 15+ שנות קריירה עם מותגים מובילים. מה שאני אומר הוא, שברגע שאנחנו מבססים שיח בעל ערך עם קהל היעד שלנו, אנחנו לא זקוקים למתווך כדי לדבר איתו, בדיוק כמו שאנחנו לא מגיעים עם תסריט שיחה לקפה עם חברים. 

החשש שלנו מחוויית דחייה, כאנשים, ועולם העסקים מתחיל ונגמר באנשים (ולא באוטומציות) – הוא זה שגורם לנו להוריד מחירים, להימנע מחשיפה מבוססת ערך (ולא מבוססת גימיקים שיווקיים ומאמצי שכנוע), ולתת לאחרים לעשות את העבודה החשובה ביותר עבורנו: לסגור מכירה. 

רק אנשים (/בעלי עסקים /מותגים) שמובילים דרך – יצליחו לגדול יחד עם הקהל שלהם, גם אם אין להם עדיין מוצר / פתרון / שירות “מושלם”. להיפך: השירותים, המוצרים והפיתוח העסקי מתעצבים בהתאם לצורך מהקהל שסובב אותנו, שממשיך איתנו, שמאמין בנו. כי כשאנחנו מובילים רק את עצמנו,  במקום את הדרך שאנחנו מזמינים את העולם לצעוד בה – יש לנו נטייה להגיד לעולם מה הוא צריך, במקום לשאול במה אנחנו יכולים להיות לעזר. נחשו איזו גישה מובילה אנשים,  עסקים,  מותגים – להצלחה משמעותית יותר. 

בחיים לא נוכל לצפות שהלקוחות שלנו יתחייבו אלינו יותר מאשר אנחנו מחויבים לעצמנו. במידה ואנחנו לא מוכנים לשלם עבור עזרה,  ברגע שאנחנו לא מאמינים באמת בפתרון שלנו (ולא רק בגלל המסרים שכתובים יפה הנחיתה), וברגע שאנחנו לא באמת אוהבים / מכירים את הקהל שאנחנו מתיימרים לעזור לו – מריחים את זה עלינו מקילומטרים ושום איש שיווק מחודד לא יצליח לכסות על זה בקמפיין מוצלח. 

כמו חיים, ככה גם בעסקים.