הדבר המהותי ש”מותגים אנושיים”, ה-One Man Show, אלה שנמצאים בפרונט של העסק שלהם – צריכים לזכור: ההתפתחות האישית לנו תמיד תקרין על ההתפתחות של העסק שלנו.
תמיד.
אנחנו *כל* העסק.
אנחנו המוכר, אנחנו המשווק, אנחנו הפרזנטור.
אין לנו את המשאבים והמעמד של לשלם לפרזנטור לייצג את המותג שלנו, המותג שאנחנו.
אנחנו הפרזנטור. לטוב ולרע.
כשאנחנו מוכרים משהו, *אנחנו* אלה שמוכרים אותו.
ובדיוק כמו שלא נקנה מסוכני מכירות כש”משהו לא יושב לנו טוב” לגביהם – כך גם לא יקנו מאיתנו, “סוכני המכירות” של המוצר שלנו,
אם לא נבין מה התפקיד שלנו במכירה.
אנחנו אלה שמראים ללקוחות שלנו, על עצמנו, את ההצלחה של המוצרים / השירותים שאנחנו מייצגים או מייצרים. זה אותו דבר.
במעמד המכירה – אנחנו הנציגים של ההבטחה.
ואם אנחנו לא משדרים את ההבטחה על עצמנו,
אז אנחנו לא מצליחים למכור,
כי חסר לנו המטבע החשוב ביותר של העידן הנוכחי במסחר: אמון.
“כשאנחנו מוכרים משהו,
אנחנו אלה שמוכרים אלה.
ובדיוק כמו שלא נקנה מסוכני מכירות
כש’משהו לא יושלנו טוב’ לגביהם –
כך הם לא יקנו מאיתנו,
“סוכני המכירות” של המוצר שלנו.
בשוק של היום – כולנו מוכרי רעיונות.
זה לא משנה מה אנחנו קונים, אנחנו בעצם משלמים בכסף (החלופה של אמון) על רעיון שאנחנו והמותג מסכימים עליו. המוצר אפילו לא צריך להיות מושלם בהשגת הרעיון, אלא מספיק טוב בדרך לשם. אבל שני הצדדים מסכימים על הרעיון, ושני הצדדים מאמינים בו.
אחרת,
אף אחד מהצדדים
לא ייצא נשכר, על כל המשמעויות של המילה הזו.
אז בתור מותגים אנושיים, האנשים שנמצאים בפרונט של ההבטחה השיווקית שלהם יותר מכל מוצר / שירות שהם אי-פעם ימכרו – עלינו להבין שהכל, ה-כל, קם, נופל, מתחיל ומסתיים – ברעיון שאנחנו מוכרים לעולם + האמון שאנחנו משדרים לגבי ההשפעה החיובית של הרעיון הזה על החיים שלנו עצמנו.
אחרת,
אף אחד לא יקנה –
את מה שלא הסכמנו לקנות מעצמנו.
